מהסנדלרייה בנהריה לטבע נאות 1940   2015

חברי הגרעין הראשון של געתון התיישבו בשנת – 1939 בלול ריק בנהריה.סנדלי-געתון
הלול שימש כחדר אוכל, מטבח, מחסן בגדים, מקלחת ובפינה קטנה העמיד גדעון שויער (שנוקרל), חבר הגרעין שולחן נמוך ושני שרפרפים ובשנת 1940 התחיל לתקן נעלים לאנשי נהריה עם כלי עבודה שהביא אתו מצ'כיה.

גדעון, עבר הכשרה קצרה בסנדלרות לפני עלייתו ארצה עם גרעין תנועת "תכלת לבן" מצ'כיה להכשרה בכפר גלעדי בשנת – 1938.
מהפינה בלול הוא עבר יחד עם שלמה בן יצחק ויהודה פלדמן, גם הם סנדלרים, לצריף קטן שקיבלו מתושב נהריה ושם המשיכו לתקן נעלים. בשנת 1942 כאשר אנשי הגרעין וחברים נוספים שהצטרפו אליהם בינתיים עזבו את נהריה הם עלו על הגבעה שם הקימו את קיבוץ געתון(היום שוכן במקום קיבוץ עברון).

הסנדלרייה עברה לבית ליברמן בעין שרה ושם הפכה ל"בית חרושת".

הסנדלרייה-בבית-ליברמן

צוות העובדים – חברי הקיבוץ גדל וכלל מספר תפרים בעלי מקצוע, וגזרנים שכירים. גדעון ניהל את בית החרושת והיה גם המומחה ליצור סנדלים, נעלי ילדים ונעלים לצבא הבריטי. משל אונגר (משה גוראון) ניהל את העניינים הכספיים, נשכרו סוכנים בחיפה- פולק, ובתל אביב פלצ'ק. ב- 1943 נבנה מבנה חדש מעבר לכביש הראשי נהריה עכו עבור בית החרושת שנקרא "נעלי געתון". בבית החרושת עבדו חברים רבים ביניהם זיגי זילברמן, וילי זילברמן, יושו ברגר, עליזה שנבל, גוגו סקורצקי, פריצק שמולקה, אלי נויגבורן ועוד. לחלקם הייתה הכשרה כלשהי בסנדלרות עוד בארץ מוצאם  אוסטריה או צ'כיה. אליהם הצטרפו בשנת – 1945 עולי מאוריציוס, הונזה גרבשייד, גוסטל טריגר, עדנה פוירברג, ופאולי וירטהיימר.

בעקבות החלטת המוסדות המיישבים, חברי געתון היו אמורים להתיישב ולהקים קיבוץ חדש בעמק החולה.
ב – 2 לנובמבר 1946 עלו להתיישבות קבע בנאות מרדכי והחלו בהקמת צריפים ואוהלים. עם פינוי געתון באביב 1948 עבר המפעל על עובדיו והמכונות ב"מעונה" (דוברה להעברת סחורות בים) לחיפה ומשם לתל אביב. שם המשיכו לייצר סחורה לשוק המקומי. הילדים והאימהות וחלק מן החברים שנשארו בגעתון עברו לקיבוץ "קדמה".  באותה עת התחילו  בבניית בתים מבלוקים בנאות מרדכי. תחילה בנו את בית המשאבות, בית התינוקות וגן הילדים הראשון, לאחר מכן התחילו בבניית המבנה לבית החרושת לנעלים.

"נעלי נאות"

המפעל-ולייצר-נעליים-בנאות-מרדכי

בשנת – 1949 הסתיימה הבניה, הביאו את המכונות ואת החברים שעבדו בתל אביב לנאות וחברים נוספים הצטרפו לעבודה במפעל והתחילו לייצר נעליים. עם הצטרפותם של הורי חברים, שרידי השואה לנאות הם נקלטו בבית החרושת לעבודות שונות והיו חלק מהצוות.

כעבור מספר שנים גם הורי חברים שהגיעו מארגנטינה מצאו מקום עבודה בבית החרושת שנקרא "נעלי נאות" וייצר נעלי ילדים, נעלי נשים וגברים וסנדלים שונים על פי דוגמאות שגדעון שויער הביא מתערוכות בחו"ל.

לאחר מספר שנים הוסיפו למבנה בית החרושת אגף נוסף ששימש כמשרד להנהלת החשבונות, חנות למכירת תוצרת המפעל וחדר אוכל/קפה לעובדים.

בצד המזרחי של הבניין נוסף צריף פח ששימש כמחסן לסחורה וחומרי גלם. לעבודה במפעל נכנסו (ויצאו), חברים רבים ובית החרושת הגדיל את היקף הייצור והיה צורך בבניית אולם יצור גדול וחדש.  בשנת 1970, הוקם אולם היצור החדש שאותו תכנן האדריכל אידלמן והאולם הישן המשיך לשמש לעבודות היצור ובעיקר כמחסן במקום מחסן הפח שפורק. במקומו הוקם מבנה לחנות המפעל

בשנות ה-70 נכנסו חברים צעירים – בנים לעבודה במפעל  אחד מהם גידי ברנדס נשלח לאנגליה ללמוד דיגום נעלים.
גדעון המשיך להיות מנהל בית החרושת ולהנהלה צורפו חברים חדשים, רון חזן נכנס לריכוז השיווק בארץ ואסתר אקסלרד ניהלה את חנות המפעל. בתחילת שנות ה-80 הביאו גדעון וגידי דוגמאות של רפידות שעם, חיקוי לסנדלי בירקנשטוק הגרמנית והתחילו לייצר דגמים ראשוניים של סנדלי "טבע אנטומי" תוצרת נאות, את השם "טבע" הגה גידי ברנדס. המפעל המשיך בייצור של נעלי וסנדלי גברים, נשים וילדים, אולם המפעל לא הצליח לצמוח כלכלית ונשמעה ביקורת קשה על התנהלות המפעל בקיבוץ.

המשבר בתחילת שנות ה-80 הביא אתו להחלפת ההנהלה, גדעון הודיע על הפסקת עבודתו כמנהל המפעל ועזב את הקיבוץ עם משפחתו. גרי טריגר נבחר במועצה להחליף את גדעון כמנהל המפעל, אולם לאחר פחות משנה הוא החליט לסיים את תפקידו.

בשנת 1984 נבחר רפאל ארזי כמנהל המפעל. הוא שכנע את אלכס בראליה להצטרף למפעל ולעסוק בצד הטכני של יצור הסנדלים והנעלים. במפעל נעשו ניסיונות לייצר סוגים שונים של מנעלים ביניהם "נעלי נוצה", ללא הצלחה מרובה.
על פי הצעתו של רפא פנו לחברת  P.O.C של דב פקלמן כדי שתכין תכנית אסטרטגית למפעל ותבדוק דרכי עבודה וסוג המוצרים. בתחילת 1986 הוצגה במועצה התכנית האסטרטגית שהוכנה על ידי חב' פקלמן.

המועצה הכלכלית אימצה את כל המסקנות שהעיקריות בהן היו: לפתח ולייצר סנדלי טבע במגוון דגמים לגברים, נשים וילדים, להקים מערכת שיווק ולבצע שינויים ניהוליים במפעל, כתוצאה מכך גידי ברנדס הודיע על התפטרותו במקומו נכנסה כמדגמת מיכל טייכמן, רון חזן עזב את המפעל, ואת מערכת השיווק ניהל עמי בר-נאור שהיה שותף בצוות שהכין את הדוח של חברת פקלמן.

נוספו נקודות מכירה, נשכר משרד-מחסן גדול יותר בשותפות עם מפעל פלריג במרכז תל אביב במקום המשרד- מחסן הקטן ברחוב הירקון. המותג נקרא "סנדלי טבע נאות". לצורך הייצור של סנדלי הטבע נבנה בנאות מערך ציוד חדש ונרכשו מכונות חדשות ומודרניות לייצור  "סנדלי טבע נאות " בהיקף גדול יותר והתאמה לדרישות השוק הישראלי".

תוך זמן לא רב נהפך בית החרושת למפעל נעלים שהתמחה בייצור סנדלי טבע, היקף המכירות גדל, נוספו סוחרים שבקשו לשווק את תוצרת המפעל. אלכס בראליה מצא ופיתח פתרונות טכניים לשיפור איכות וכמות היצור.

פותחו דגמים חדשים שנשאו את שמות ילדי נאות (לדוגמא: רונה, אייל, אלון, אורטל וכו'). המפעל עלה על דרך המלך. קמו לנאות מתחרים בקו סנדלי הטבע , בעיקר "מגון" של גונן ונעלי דפנה.

מתחרים אלו לא שרדו את התחרות בשוק המקומי.

בשנת 1987 רפא ארזי ועמי בר נאור יצאו לתערוכת נעלים גדולה בניו יורק, הכוונה הייתה להציג לראשונה בעולם, את סנדלי וכפכפי טבע נאות. באותה תערוכה נרקמה עסקת היצוא הראשונה עם יבואן אמריקאי עם הזמנת 30 אלף זוגות ראשונים לשוק האמריקאי. בשנת 1989 רפא ארזי ביקש לסיים את תפקידו כמנכ"ל המפעל וגיורא שנבל שסיים את תפקידו כמרכז משק נכנס להחליפו עד שימצא מנכ"ל.

עמי בר נאור הודיע על הפסקת עבודתו כמנהל השיווק והמפעל נשאר עם מלאי גדול של סחורה שלא נמכרה עקב ירידה בביקוש בניגוד לתחזית המכירות של המפעל. המשרד והמחסן של נעלי נאות היה קטן מדי ולכן חפשו ומצאו מבנה גדול יותר ברחוב דרך שלמה בתל אביב.

בתחילת 1991 נבחרה חגית קולמן כמנהלת המפעל במקום גיורא שנשאר במפעל ועסק ברכש חומרי גלם, תמחיר ופיתוח שוק היצוא. חגי אלכסנדר נכנס לניהול השיווק בשוק המקומי ועסק תחילה במכירת המלאים הגדולים שהצטברו במחסנים. אני וולמן וחגית טננבאום נכנסו למחלקת הדיגום לאחר שמיכל ואבי טייכמן הודיעו על עזיבת הקיבוץ. חגית טננבאום נשלחה לאיטליה ללמוד דיגום כדי לקדם את העיצוב של דגמים חדשים. מחלקת הדיגום נעזרה במדגמים חיצוניים שעזרו בפיתוח ובעיצוב מודלים חדשים. המכירות בשוק המקומי וביצוא גדלו ו"טבע נאות" הפך למותג מוביל בשוק ההנעלה בארץ ובחו"ל בעיקר לחברת YALEET המפיץ הגדול שלנו בארה"ב וקנדה שם נמכר המותג בשם NAOT, מאחר ואת השם "טבע" "גנב" לנו מרק טאצ'ר ממציא סנדל הספורט TEVA.

חגית קולמן הצליחה לגייס חברות וחברים נוספים לעבודה במפעל והמפעל צמח שוב. היקף היצוא גדל והמפעל "השתלט" על מבנה מפעל המיצים שנהפך למחסן תוצ"ג ומחסן האספסת שנהפך למחסן לחומרי גלם. 70% מהיצור היה מיועד ליצוא והיתר לשוק המקומי.

ב-1993 החליטה הנהלת המפעל לרכוש מפעל ליצור קבקבי עץ בקרית שמונה וב- 1994 הוקם בנאות מבנה חדש  עבור המפעל ליצור קבקבי העץ. אולם היצור הוגדל על מנת  להוסיף קו יצור נוסף, כדי לעמוד בהזמנות מהארץ ומחו"ל ליצור נעלים וסנדלים אופנתיים יותר. שיווק קבקבי העץ לא עלה יפה למרות הניסיונות לעבור למודלים אופנתיים (GO WILD), ולאחר מספר שנים נסגר קו יצור זה. המפעל נכנס לתקופה של השקעות גדולות, הוצאות על רכש רב של חומרי גלם ירידה בהכנסות.

ב- 1997 נבחר ישראל עוז ליו"ר נאות מרדכי ומפעליו, ישראל הכין תכנית הבראה לקיבוץ ולמפעליו להסדר החוב עם הבנקים ושינוי אורחות חיים בקיבוץ. התכנית אושרה על ידי אסיפת החברים.

לאחר ויכוחים וחילוקי דעות קשים החליט ועד הנהלה של הקיבוץ על פי דרישתו של ישראל עוז לסיים את עבודתה של חגית כמנכ"ל המפעל. ועד ההנהלה של הקיבוץ בחר באבי קנטור (קיבוץ גשר) כמנכ"ל המפעל ולאחר מספר חודשים הוחלט שהוא יסיים את תפקידו בשל חוסר התאמה, בספטמבר 1998 נבחר מיכאל אילוז כמנכ"ל טבע נאות.

מיכאל אילוז הגיע לטבע נאות לאחר שעבד מספר שנים ב"שטראוס" והוא הביא עמו שיטות עבודה חדשות והצליח לרתום אחריו את העובדים. למחלקת הפיתוח והדיגום נוספו עובדות ועובדים נוספים על מנת להגדיל את ה"קולקציה" החדשה של סנדלים ונעלים ולפתח קווים חדשים. המבנה של מפעל קבקבי העץ נהפך למפעל סוליות והנגריה הישנה נהפכה לאולם יצור למוצרי ה"פלקסי" קו חדש שנפתח במפעל.

היקפי היצור ליצוא ולשוק המקומי גדלו ובהתאמה גדלה חנות המפעל. שוק היצוא המשיך להוות 70% מכלל היצור של המפעל. הוקמה רשת חנויות "טבע נאות" המונה כמה עשרות חנויות בקניונים ברחבי הארץ והיא תרמה לגידול המכירות בשוק המקומי. בדצמבר 2000 נחתם הסדר בין הבנקים, מנהלת הסדר הקיבוצים וקיבוץ נאות מרדכי להסדרת חוב הקיבוץ ומפעליו שעמד על כ- 120 מיליון ש"ח ובוצעה הפרדה בין העסקים והקיבוץ. המפעל עמד בכל המחויבויות הכספיות עליהם סוכם במסגרת ההסדר והמשיך להעסיק כ- 30 חברי קיבוץ בעבודה, ולהעביר לקיבוץ סכומים נכבדים בדין שימוש במבנים ושירותים מוניציפליים כפי שסוכם בהסדר החדש. כספים אלו אפשרו לקיים את  מחויבות הקיבוץ לתשלומי פנסיה לחברים ולקיום שירותים מוניציפליים למפעלים ולתושבים בקיבוץ.

שמרוק כחברת השקעות חיפשה משקיע שיקנה את חלקה בחברה שערכה גדל באופן משמעותי וגם כאן עשה אבי טולדנו "לא מעט צרות".

במאי 2014 החליט סטיב לקס הבעלים של חברת YALEET בארה"ב לקנות את המניות של שמרוק ואבי טולדנו והעמיד כתנאי שכל 100% המניות יוחזקו בידיו. הקיבוץ  התבקש להצטרף לתהליך המכירה יחד עם בעלי החברה האחרים. כתנאי הסכים הרוכש  להאריך את הסכם השכירות עם הקיבוץ ב- 10 שנים והתחייב להמשיך להעסיק את חברי הקיבוץ שעובדים במפעל. לאחר מו"מ התנאים של סטיב הובאו לדיון באסיפה ובהצבעה בקלפי החליטו חברי נאות למכור את חלקנו במניות המפעל לסטיב לקס ומרגע זה כבר אין לנו חלק בבעלות המפעל.

המפעל ממשיך ליצר בנאות ולמרות הקשיים בשוק העולמי "טבע נאות" ממשיך לגדול ולצמוח. הסנדלרייה שהוקמה בנהריה ב- 1940 צמחה למותג ומפעל "טבע נאות"  יצרן הנעלים והסנדלים הגדול בארץ ומוביל נעלי נוחות ברחבי העולם.

הפרטים נלקחו ממסמכים וכתבות הנמצאים בארכיון נאות מרדכי.

כתב וערך חגי אלכסנדר

ארכיון נאות מרדכי